שאלה:
תקופה קצר לאחר חג הפסח, התחיל בני בן השבע להתנהג בצורה תוקפנית מאד והוא מרבה לבדוק גבולות. אציין שזו התנהגות שלגמרי לא אופיינית לו – הוא היה תמיד ילד עדין מאד ונינוח. לא הצלחנו ללבן איתו מה קרה פתאום. מה עלינו לעשות?
לעתים קרובות, התנהגות תוקפנית בלתי-אופיינית מעידה, אכן, על מצוקה כלשהי. ולמרות שבהחלט יתכן שהמצוקה נובעת ממקור שאינו ידוע לנו, בתקופה הנוכחית אין לנו סיבה לחפש רחוק – לצערנו אנחנו עדיין עמוק בתוך "שגרת הקורונה", והיא לבד מהווה סיבה מספיקה והגיונית להתנהגות שאת מתארת.
כולנו יודעות שהרטבות לילה פתאומיות, גמגום, היצמדות לאמא, ביעותי לילה ועוד – כולם עלולים להיות סימנים לחרדה ומתח שהילד עובר. קצת פחות ידוע להורים רבים כי גם התנהגות אגרסיבית ותוקפנית מעידה על פחד ומצוקה. אנחנו טועים לראות את הילד התוקפני כמפגין כוח (ולכן התגובה שלנו בהתאם – עלולה להגיע ממקום של כוחניות), בעוד זו בעצם התנהגות הזועקת לעזרה מתוך חולשה (ולכן התגובה שלנו אף היא צריכה להיות ממקום של רוך ועטיפה).
התקופה הנוכחית לא קלה לאף אחד – גם לא עבורנו. אולם בעוד לנו המבוגרים יש מקורות מידע, אמצעי עזר, וכלים להתמודד עם התקופה, הילדים שלנו עוברים אותה בצורה הרבה פחות מבוקרת. מצד אחד הם שומעים המון מידע – הרבה יותר מכפי שנראה לנו – מפחיד, מאיים, ובעיקר – שאינו תואם גיל. מצד שני אין להם ידע מספיק (מה זה חיידק? איך הוא נראה? הוא יכול לבוא אלי באמצע הלילה?) וגם לא את הכלים שאנו המבוגרים רכשנו עם השנים להתמודדות עם הפחד.
חוסר ודאות גורם לא רק לתחושת פחד וחרדה – הוא גם לא מספיק ברור בשביל שהילד ידע לזהות ולשיים אותו. גם ילד תקשורתי מאד יתקשה לבוא ולומר להורה, "אבא, אני מפחד מהקורונה." ברוב המקרים הוא בעצמו לא יבין "מה עובר עליו". הוא רק ירגיש פתאום דחף להתנהג בצורה שונה – במקרה שאת ציינת, למשל, זו תהיה התנהגות תוקפנית – כדי להתמודד עם הפחד ו"להדוף" אותו.
בזמן סכנה, הגוף שלנו מגיב באחת משתי דרכים: בריחה (או קיפאון, ששייך לאותה קטגוריה), או תקיפה. יש אמנם ילדים שיגיבו בצורה של בריחה (כמו היצמדות לאמא) אבל יש גם ילדים שהתגובה שלהם תהיה קרבית. הילד אולי מרביץ לאחיו, אך זה בעצם ניסיון בלתי-מודע ולרוב גם בלתי-נשלט להדוף את ההצפה הרגשית שהילד לא מסוגל לעמוד בה.
בטור זה אין, כמובן, אפשרות לתת את כל הכלים להתמודדות עם חרדה אקוטית של ילד, אולם עצם ההבנה שלך לגבי ההתמודדות של הילד והגורם להתנהגותו – כבר מכוונת אותך לכיוון הנכון. כשבמקום לראות מולך ילד מרביץ ומשליך חפצים, את תראי בעיני רוחך ילד מצטנף בפינה בפחד נורא, את תביני שהוא קורא לעזרתך גם כשהוא הודף אותך פיזית, והתגובה שלך כבר תהיה מותאמת לצורך האמיתי שלו – ולא להתנהגות החיצונית. וזה, יותר מכל, יביא את שניכם למקום בו תוכלו להתמודד טוב יותר עם המתרחש.
