נכון שהוא נורא רצה אח קטן, אבל נכון גם ששבועיים אחרי שהוא הגיע, הוא התחנן להחזיר אותו לביה"ח.
למרות שהיא נהנית לקשט אותה בסרטים ומלמלות לפני הטיול בליל שבת עם החברות, אין לדעת מה יקרה כשהזאטוטה תפתח את הקלמר ותוציא את הלורדים הזרחניים…
ובמילים אחרות: קשה לדמיין יחסי אחים ללא רגעי הנחת והיופי של הביחד, וללא הרגעים בהם אנו תוהים איך זה היה נגמר לו לא היינו בסביבה כדי להפסיק את המריבה…
מדוע יחסי אחים כוללים כמעט תמיד גם מריבות?
מרים שידלובסקי, עו"ס, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים משיבה:
ילדים החיים באותו מרחב מתחרים ביניהם על משאבים מוגבלים, החל מגלגל של מכונית צעצוע ועד לתשומת לב הורית, על הדרך הם רוכשים מיומנויות חברתיות, מעמיקים מודעות וסוללים לעצמם דרך אישית להשגת יעדים ומטרות.
אז אם זה כ"כ טוב, למה אנחנו מרגישים עם זה כ"כ רע?
- אנו חוששים לשלומם.
- אנו חווים את המריבות ככישלון חינוכי וכהרס הפנטזיה על משפחה הרמונית ומאושרת.
- אנו מתקשים להכיל את רגשות הקנאה של ילדינו ואת דחף התוקפנות שלהם.
הגורמים שעשויים להביא אותם למריבות שמערערות את שלוותנו בשכיחותן או בעוצמתן, הם:
- קנאה – הילדים נלחמים על מקומם בלב הוריהם.
- שעמום- חלונות זמן גדולים מידי ללא תעסוקה מוגדרת, התקופה האחרונה היא דוגמה מוחשית למה שאולי…קרה בחלק מהבתים המבורכים.
- בעיית התנהגות של אחד הילדים והיא שמבעירה את סביבתו.
אז מה תפקידנו בעת כזו? להתערב? לברר מי התחיל או המשיך או הרביץ? לנגב את דמעותיו של הנפגע הקבוע או התורן?
ניתן להרחיב על השפעותיה של כל אחת מהתגובות , אך קצרה היריעה ונתמקד בהמלצות קונקרטיות:
- נעצור את התגובה האוטומטית שלנו ו"נשמע" את הסיפור שהם מספרים לנו דרך המריבה.
- נדחה את התערבותנו במריבה ונאפשר לילדים להתמודד בעצמם כל עוד הריב לא הגיע לאלימות פיזית או למצב בו אחד הילדים נפגע.
- אם וכאשר המריבה גולשת לפסים אלימים נתערב, נפריד ונפסיק אותה ללא נקיטת עמדה- אנו לא שופטים מי צודק ומי אשם.
- לאחר שנרגעו הרוחות , נערוך עם הילדים "ניתוח מקרה" – נשוחח על מה שקרה ונפיק לקחים לגבי התנהגות יעילה בעתיד, כך ילמדו הילדים לבחון את התנהגותם , לקבל אחריות רבה יותר על עצמם ולהשיג שליטה עצמית טובה יותר.
ובשקט בשקט נתבונן במראה ונשאל את עצמנו:
מה קורה לנו כשאנו מקנאים? (אנחנו? מה פתאום!)
מה קורה כשמישהו/י חותם את שמו על יצירה שלנו? (הענקנו לו במתנה גמורה ובאהבה גדולה-ברור…)
מה קורה לנו כשהצעירה שהגיעה לאחרונה למשרד קודמה לתפקיד שחשקנו בו תקופה ארוכה? (שמחנו איתה בלב שלם ושלחנו לה עוגה לשבת עם פתק ברכה מלבב…).
אז אם נקבל את הקושי שלנו בנסיונות של בנ"א לחברו, נסכים עם מציאותן של תכונות אנושיות המצפות לעיבוד, יקל עלינו לראות את ילדינו עם כל קשייהם בחמלה, להכיל אותם ואת עצמנו ולסייע להם (ולנו) להגיע להרמוניה המיוחלת דרך "תקשורת מקרבת", שהיא כבר נושא לפוסט נפרד.
